יומן חיים טקסטואלי - ויזואלי
אַנַּבֶּל-לִי / אדגר אלן פו
"זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.
מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי."
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
והפעם זה לא סופו של הסיפור אלא רק ההתחלה ואז החיים עצמם. שונים מכל סרט הוליוודי, מעמתים עם המציאות ומגלים בנו כוחות שלא ידענו.
(התמונה משמאל – ויליאם טרנר, "סופת שלגים – אניית קיטור בפתח נמל", 1842)
ושם אני.
אני זוכרת לפרטי פרטים את התחושה, את הסמיכות של האוויר. הרגשתי כמו בציור של וויליאם טרנר על כל מערבולותיו הפנימיות. אני זוכרת שהאוויר עמד, שהנשימה היתה כבדה, שהפרפרים בבטן השתגעו להם… בדיוק כמו טרנר.
(אחר כך הם כינו אותו בשמות, את טרנר).
ואז הפיצוץ. פטריית אור מסמא עיניים ומשתק לב. וכאב. ובכי אינסופי.
ועוד.
והפעם זה היה כמו לטעום שיקוי כשפים ובתוכו הכל, להרגיש מובלת וחסרת שליטה וביחד עם זה מאושרת. ללכת בפסיעות זהירות על חבל דק, מעל תהום עמוקה בארץ לא נודעת ולהרגיש הכי בטוחה שבעולם.
ולהרגיש.
מאוהבת.
הכל הלם בעצמה, התחדד, הבריק.
העולם התרחב לו.
והלב שלי בתוכו, ממלא את הכל.
לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה. לרחף בשמים כמו פיה מאושרת, להתפוצץ לאלפי רסיסים של אור, לחוות ולהבין ולגלות שוב ולתמוה ולהאמין שזה אפשרי. זה באמת אפשרי.
וזה שלי.
אני ידעתי את זה תמיד, עוד לפני שהייתי אני. זו היתה משאלת לב כמוסה שהלכה והתבהרה לה עם השנים. הלכה והתעצבה, הלכה והתבגרה.
והתממשה.
אני ידעתי. ידעתי בבטן שזה מה שאני רוצה, ידעתי בכל אחד מחושיי. הרגשתי שזה חזק ממני, שזה יטלטל את עולמי, שזה יפלס לי דרך בעולם ואל עצמי. אולי הכי חשוב אל עצמי.
מאז נחלמו והתווספו עוד והלב המשיך והתרחב כשריר אינסופי, מכיל ומחכה. ממלא את מצפונו הפנימי שמורה לו את הדרך. אני? זה תפקידי. כאן אני מרגישה את המיצוי הכי פנימי והכי עמוק. את היכולת להוביל ולהיות מובלת, ללמד וללמוד, לצאת החוצה ולהתכנס בחזרה למקום הכי רך ובטוח, כמו הרחם.
ואני עדיין בהתהוות, משתנה בכל רגע. זה אתגר תמידי, מלמד ומרתק, מתסכל לעיתים אבל גם ממלא בגאווה חסרת גבולות.
כמה טוב שאני לא לבד.
כמה טוב שהבחירה נכונה, שהדרך משותפת, שההסתכלות דומה. כמה טוב ה'יש'. כמה טוב שאני לא לבד.
אמהוּת 2017.
אמנות ה'אין' – יש. הרבה יש.
פינת ההצדקה
כל יצירה היא בריאה.
יצירה היא תוצר של תהליך, מהיר או מתמשך. היא מרתקת ביכולות החיפוש שלה, בבריאה של 'יש' מ'אין', במסעה של המחשבה אל עבר המימוש.
בדרכי ליצירה אני מקבלת השראה מכל מה שמסביב לי ובתוכי ותוך כדי חיפוש הופכת אותה לניסיון-תהיה-למידה ולתוצר הסופי.
כל בריאה מרגשת.
אנחנו שונות וכמה טוב שכך. כל אחת מאיתנו היא עולם שלם, מציאות ונצח בו זמנית. לכל אחת מאיתנו יש בסיס אחר, מאווים אחרים והתנסחות שונה.
כולנו יוצרות, כל אחת בדרכה.
מה דעתך על אמהוּת? על הורוּת? זו היתה משאת נפש שלך להיות הורה?
שקט / יונה וולך
"שלח לי שקט טוב מוגן,
שלח לי שקט מענן,
שלח לי שקט ממוכן,
לשמוע שקט לא מכאן,
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה."
ומה יקרה אם נצטרך לעזוב בחפזה? ואיך נדע לקחת הכל ושלא יחסר לנו כלום? ואם תפרוץ מלחמה? אז יש מזווה ויש שימורים וערכות האב"כ מאופסנות בארון. אבל התחושה שהרגשתי כשחוויתי רעידת אדמה חלשה, אי-אז כשהייתי רק עם שני ילדים קטנטנים עדיין חרוטה בי.
תיק.
חיתולים.
מגבונים.
צעצועים.
כמה טוב שהנקתי ולא נדרשתי ל- תת-רשימה נוספת ולפחדים חדשים-מוכרים-מקועקעים בעור.
זו סוג של העברה רב-דורית. היהודי הנודד, המהגר, זה שמחפש את המקום הבטוח והמוגן.
זו קלות ההחלטה. "בלי חרטות". אלו לא מילים שמתהוות ממעמקי הנפש ופורצות את דרכן החוצה, אלו כותרות שמסתירות.
תיק.
מקום משלי. מקום להכל. להסתיר, לכסות, להיעלם בו, להחביא כדי שיהיה בהמשך.
חיתולים.
שלא נרגיש לא בנוח, שלא נחווה קשיים, שלא נישלח ביד קשה מהשגרה הנוחה.
מגבונים.
צעצועים.
להמשיך?
כשהייתי קטנה, נהגתי לעמוד מול המקרר ולהסתכל שוב ושוב ברשימות שהוצמדו אליו עם מגנט אדום ואימתני. פסים פסים של ניירות שנחתכו מדפים משומשים וממחברות שהתייתמו בסופה של שנה. רשימות לשוק, רשימות למכולת, רשימות לטיולים ובשיאן רשימות המאכלים לאירוח.
לאמא שלי היה (ועדיין) נוח לכתוב לעצמה את כל התכנונים העתידיים, לפרוט לתתי סעיפים את המצרכים הנדרשים ומתי כדאי להכין כל מעדן.
זה מה שלמדתי. זו כוחה של גנטיקה נרכשת. לטוב ולרע.
אני מקדשת את כוחן של הרשימות, משתמשת באופן יומיומי באפליקציה שמאפשרת בין השאר שמירת רשימות קודמות ושימוש חוזר (הי… אני ממחזרת גם כאן!) ומוסיפה ומתפתחת בנושא – תיקיית קניות ובתוכה רשימה לשוק, רשימה של מוצרי חלב, רשימה של מוצרי ניקיון וכן הלאה, תיקיית תיקונים נדרשים בבית מחולקת לפי חדרים וכשיוצאים לנופש או לקמפינג אני מפליאה ברשימות עם עשרות פריטים, כולל הברורים מאליהם (בא-רור שמביאים דוחה יתושים, לא?).
זו השריטה שלי ואני מודעת אליה.
בעצם, אני לא רק מודעת אליה… אני גאה בה ומודה לה. הרשימות עוזרות לי להתמודד עם חוסר הוודאות ומרגיעות אותי בשקט שמקנה לי אשליית השליטה.
"שליטה".
סדר.
ארגון.
מבניות.
יציבות.
הגנה.
לסמוך על.
אמון.
וזה מקל על הבהלה ותחושת הכיווץ וחוסר האונים והבלבול וחוסר השקט.
תיקיית חלומות זו רשימה לא כתובה. רשימה שנחשבת תוך כדי ומשתנה ומתהווה בכל רגע כמו נהר שלא עוצר, כמו יין שלא שוקט אל שמריו. רשימת מה הייתי רוצה, רשימת מה קורה, רשימת מה הדרך אל, ורשימת תודה בלי מילים.
עם שירים.
אני יוצרת. כל חיי למדתי אמנות. זו הדרך היחידה שידעתי מה לעשות בה.
איך לעשות בה.
ההגדרה שלי את עצמי כיוצרת היתה תמיד, אבל נאמרה בלי מילים, בלי התחייבות חיצונית אבל עם נאמנות פנימית כי לא היתה לי ברירה אחרת, כי רק כך הכרתי את עצמי.
זה איפשר לי להגדיר את הגבולות ולפרוץ אותם בזכות הכותרת "יוצרת", לנוע במרחבים אינסופיים, להפתיע וליצור לעצמי מסגרות תומכות ומקבלות.
להיות מיוחדת ומקורית.
בדיוק כמו שאני אוהבת להיות.
אמנות ה'אין' – המרווחים שבין שורות הרשימה
פינת ההצדקה
כל עיצוב חייב בסיס, יסודות, מבנה.
זה מאפשר למתבונן להתחבר למקום ממנו הכל נבע, לסמוך על האמת העיצובית,
כשיש את הגריד* הנכון, ניתן וכדאי למצוא את הנקודה האישית-יצירתית-מפתיעה שיוצאת בחוצפה ובהומור מהקווים המסודרים ו"טורפת את הקלפים". הגריד הוא למעשה "עמוד השדרה" העיצובי שממנו אני בורחת, אבל יודעת שתמיד ניתן לחזור אליו – ל"בסיס האם", לאזור הבטוח והמוכר שעונה על כל-כך הרבה צרכים.
בדיוק כאן רואים את ההבדל בין המעצבות השונות. לזה ניתן להתחבר.
את זה אני אוהבת.
*גריד – מיקום האלמנטים על הדף, רוחב השוליים, בחירת הפונטים, הצבעוניות ושאר ירקות, במיוחד אם זה עיצוב שחוזר על עצמו כמו דפי חוברת, עמודים באתר, סדרת אריזות ועוד.
כל נפש חייבת בהקשבה.
הקשבה לקול הפנימי שאומר, לפעמים בלחישה ולפעמים בצעקה רמה, את הדברים הכי בסיסיים שמזכירים לנו מהיכן הכל נובע. מהן אבני היסוד של הקיום שלנו, למה אנחנו הכי מייחלים.
לא תמיד זה קל. תמיד זה חיוני.
גם אתן מנשות הרשימות? סדר וארגון עוזרים לכן או מרתיעים אתכן? ספרו לי מה מאפשר לכן ביטחון ושקט…