יומן חיים טקסטואלי - ויזואלי
איך זה שכוכב / נתן זך
״איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד.״
היא ישבה על הספסל מחוץ לחדרה. רוח קלילה העיפה עלים שנשרו, לא מסונכרנת עם מנקי הרחובות.
חשוב להקפיד ולחבוש את כובע הצמר, היא חשבה לעצמה, החורף מתקרב והקור חודר לעצמות. היא זכרה ימים בהם עטפה טוב טוב בשמיכת טלאים, עבודת יד כמובן, את כל התינוקות החדשים שהגיעו.
הרגישה תורמת.
הזכרונות קצת מתבלבלים לה, המילים קצת מסתבכות, אבל התמונות חדות מתמיד.
היא רק לא יודעת להתאים אותן לאנשים הנכונים…
כשתינוק חדש נולד הוא מביא איתו את הפלא והפליאה. הוא מסתכל במבט חודר, לא יודע שבתחילת דרכו ליוותה אותו ידה שלה, מכוונת לחיים, מאתגרת במציאת ההורים המתאימים ומסירה ממנו את הידע שהביא איתו, לוקחת אותו בליטוף.
היא זוכרת אותם בתמונות, כולם יפים, כולם מיוחדים, כולם מישירים מבט.
אבל תינוק אחד היא זוכרת במיוחד.
שכחה איך קראו לו לפני ומה השם שבחרו לו הוריו, שכחה מאין הגיע ומה עבר בדרכו, אבל זוכרת את המבט השונה, מבט שכמו אומר – עצרי רגע, חכי. אני לא רוצה לשכוח מי הייתי, אני לא רוצה לוותר על כל הידע.
עשי עמי חסד קטן והשאירי לי את הזכרונות.
היא התלבטה, לא הדריכו אותה למקרים כאלו. יש שגרה שהיא צריכה לדבוק בה, לא לאפשר שינויים וחריגה מהגבולות. היא לא קראה מעולם על מקרים כאלו בספרות המקצועית ופחדה לקחת את האחריות וההחלטה.
אבל משהו במבט שלו לא נתן לה מנוח.
היו לה חמש שניות קצרות לקבל את ההחלטה.
חמש שניות שלרוב עברו בליטוף, נשיקה ושליחה לדרך החדשה.
היא עמדה מולו תוהה, השניות נמשכו כנצח ובסופן החליטה לאפשר. משהו שונה קורה כאן, היא אמרה, לא שמה לב שדיברה בקול. נישקה ובירכה, אך לא קירבה את ידה אל התינוק, לא ליטפה ולא כיוונה את דרכו.
במקום אחר ובזמן אחר, הגיח תינוק חדש אל אוויר העולם. הוא לא בכה כרוב התינוקות ונראה מבין כל מה שקורה סביבו.
ולאמא אחת ולאבא אחד זלגה דמעה והלב נמס.
ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.
אמנות ה'אין' – בריאה של 'יש' מ'יש'.
פינת ההצדקה
בראשית
אני יושבת מול המחשב או מול הדף, והוא לעולם לא יהיה דף חלק, לבן, ריק. אני מגיעה עם מטען עיצובי-רגשי-אמנותי גדול, מאושרת לקבל מאחרים ונרגשת להעביר הלאה, לאחר עיבוד, פעימות של אושר צורני, עושר הבעתי ומכלול מלא של חיבור (לעיתים אפילו ללא מילים), ביני לבין הלקוח.
זכרונות של התבוננות, עצמת התחושה של פליאה למול יצירה, התרגשות הגילוי.
מסע
לא את כולו אנחנו מכירים, מעט ממנו אנחנו זוכרים. נהרות ההרגלים מסיטים אותנו מלהישיר מבט במי שאנחנו, אמונות וקבעונות חברתיים שממסכים כל תחושה וכל אמת.
העונג והאימה שבהיזכרות.
מה לקחת איתך מפעם? עד כמה זכרונות העבר שלך או של אלו שלפנייך משפיעים על מי שאת היום?
ימים לבנים / לאה גולדברג
״ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה.
שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר.
חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה.
גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר.״
אחד כזה, של אחרי יומולדת.
של תהיה והתבוננות והתלבטות. של ערב קיץ לכאורה (זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן), סוג של מעבר מרגש שמחליק בין מה שהיה למה שהווה.
ואיך שהסתכלתי פעם ואיך שעכשיו אני כבר לא.
ועזות ההליכה והתנפצות השכרון והזיוף המנצנץ.
החיבור בין מי שאני היום לבין מי שהייתי פעם והעברת החוט הזו, הלוך וחזור, בין רבגוניות הדמויות רוקמת בי שביל רחב מאוד של תחושות ונקודות מבט.
אני היום בזכות הגלגולים מלאי הצחוק בדשא, בזכות ההליכה החשופה בין ליטופי עלי האספסת ובין דקירות שלפי שיבולים.
אני גדלה ומתעצמת כמו כדור קש שמתגלגל במורד הגבעה.
אני מתפרקת כשהוא פוגע בסלע.
אני חוזרת ונבנית כשהרוח מתחזקת.
ושוב.
ושוב.
לפעמים הרוח מסיטה לכיוון אחר, אבל הגלגולים ממשיכים בדרכם. ויתרה מזו – אין סוף. אין משהו או מישהו שיעצור את ההמשכיות של התנועה והשינוי. גם לא המוות, כי (מעבר לגלגולי החיים) התנועה שלנו יוצרת אדוות אצל אחרים, גלי רוח המסיטים אותם לדרכים אחרות וכך הכל ממשיך.
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" – לחצו לשמיעה
פעם העבר היה מורכב מדמעות שזלגו באילמות חסרת כֹּל על נייר זכוכית, יותר מזה פחדתי. התקדמתי צעד אחד בודד קדימה ושניים ענקיים אחורה, סוככתי על עצמי מעצמי ולא הסכמתי להכיר, לא הסכנתי להתבונן.
אין לי פנס שמתווה דרך מוארת וברורה, יש ירח שמגיח מאחורי ענני סערה ומראה לי איפה אני עכשיו, כרגע.
ושביל שבורא את עצמו בכל דקה מחדש, כובש חלקות חדשות ומתחבר למקומות מוכרים. מתלבט, תוהה, מתנדנד בין רצון וכמיהה לבין פחד.
ועוצר.
וממתין.
ונושם.
וחלון שנפתח אל תכלת דממה.
וחמדת התנועה וקדושת השינוי ומתינות ההתבוננות.
והנינוחות שהגיעה עם הגיל.
מזל טוב לי.
אמנות ה'אין' – "אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו הנהר" (הרקליטוס)
פינת ההצדקה
ניראות מותאמת
עיצוב שנשאר סטטי, מקובע, מקדש אהבות ילדות מבלי לקבל את תובנות הבגרות הוא עיצוב שלא יחזיק לאורך זמן ולא יגרום ללקוחות להתחבר לעסק. השינוי לא חייב להיות דרמטי או קיצוני, אלא להתכתב עם הצרכים כפי שהשתנו עם השנים.
התבגרות מושלמת
לפעמים אנחנו מפחדות מהשינוי, מפחדות להודות שהגיע הזמן לדרך חדשה, ליצירה שנובעת מהתבוננות עמוקה ולמידה של מי שהיינו עד עכשיו ובהחלטה על אמירה אחרת, בוגרת, אמיצה.
וזה בסדר. כל דבר בעיתו.
מאמינה בשינוי או מעדיפה להיאחז בהרגלים הבטוחים והשגרתיים?
במה את שונה ממה שהיית כילדה? היכן צמחת? מה השארת מאחור?
רקמה אנושית אחת / מוטי המר
"כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו".
איך אפשר לתאר 'אין'?
הרי אני אומרת שה'אין' יוצר, מאפשר, מגלה עולם חדש… אבל ה'אין' של היום כל-כך סופי. סותם את הגולל על חייה של פיה שהכרתי.
ואיננה עוד.
והפיה היתה שלי לרגעים ושל אחרים בפעמים שונות. והפיה לימדה אותנו על חסד זך, על הסתכלות מוארת ונטולת מורא, על נתינה עמוקה, אמיתית וכנה.
הו כמה כנה.
נוחי לך פיה שלי.
שבט שלם מאחוריך.
היא מתעוררת כל יום באותה השעה, מין שעון ביולוגי שכזה. מתארגנת במתינות, לפי הסדר, מתמתחת, שותה קפה, מארגנת מעט ויוצאת לדרך.היומן מלא במטלות מתוכננות, הראש מלא בהכרחים הקיומיים והלב ריק.
הבוקר הכל התחיל אחרת.
היא שמעה מתוך שינה את הכלב של השכנים נובח בעצבנות על משאית הזבל שנסעה ברחוב והתעוררה מוקדם יותר מהרגיל. אבל זה בסדר, יהיה לה יותר זמן לסדר, כך חשבה.
ושוב, הדברים הרגילים של הבוקר והזמן עבר מהר והיא סיימה את ההתארגנות.
היא נעמדה לרגע, תוהה לאן ללכת ומה לעשות בזמן הפנוי. היא לא מכירה כזה. היום שלה מורכב ממשבצות של יעילות – בית, ילדים, עבודה. מבט מהיר סביב גרם לה לרצות לשמוח – היא מצליחה בכל מה שהיא עושה, סימנה "וי" על כל המטלות. אבל משהו עצר בעדה, משהו עמום ולא מובן, משהו שחלף לרגע בבטן והשאיר סימן קטן – "הי, את… שימי לב אלי".
מבולבלת, היא התיישבה על הספה. הכלב של השכנים לא מפסיק לנבוח, ככה יהיה כל היום. איך אפשר לעשות משהו ברעש שכזה? היא חייבת לדבר איתם.
לרגע, התלבטה אם אולי כדאי לה להתקשר ולומר שהיא חולה, לנצל את הנביחות של הכלב ו"לפתח" כאב ראש אימתני ולנוח. אבל לא, יש לה כל כך הרבה דברים להספיק במשרד ואם היא תיעדר יום אחד, ועוד ללא סיבה מוצדקת, היא תיאלץ להישאר ולהשלים את הזמן.
סגרה את הדלת מאחוריה, הקפידה כהרגלה לנעול ויצאה לדרכה. הפקקים שיגעו אותה, הדרך מייגעת והיא לא מצאה אף תחנה נורמלית ברדיו. היום לא התחיל טוב, היא חשבה לעצמה, והוא ממשיך ככה.
במשרד הכל היה רגיל, הטלפונים, הניירת, החיוכים המעושים עם הקולגות, ארוחת הצהריים הזריזה מול המחשב (היא מקפידה להביא אוכל מבושל מהבית), הכל זרם כמו תמיד, היא שמחה שהגיעה והצליחה לסיים את כל המשימות בצורה מעוררת התפעלות. לא ממש מבינה למה בבוקר עצרה לרגע.
יאללה, הבית מחכה לה. צריך לאסוף את הילדים, לרדת לגינה, לקלח, להכין ארוחת ערב, לסדר את הצעצועים… המלאכה רבה.
בסוף היום, כשישבה מול עוד תכנית סתמית בטלוויזיה, חשבה לרגע על הסימן הזה שחלף לה בבוקר בבטן. ניסתה להבין מה הציק לה באותו הרגע, מה לא הסתדר לה ולמה לא היתה בטוחה בעצמה, בתחושה, בהיבהוב. היא כיבתה את הטלוויזיה ואת עצמה ופרשה לשינה.
היומיום ממשיך מעצמו, היא מתפקדת מעולה, מתארגנת למופת, מרגישה מעולה.
ביקום מקביל, בארץ דמיונית, היא התעוררה לכאוס. למסה קריטית של רגשות מבעבעים מתחת לפני השטח, לערימה גדלה והולכת של חלקי פאזל מבולגנים, אלו שלא מוצאים את מקומם "הנכון", לשאון טורדני שחודר מבעד לכל המיגננות.
היא התקשתה להסתיר את עוצמת הרגשות, להתחבא מאחורי הרי המשימות, לבחור במה או במי להתמקד כרגע. לא הצליחה להתבונן פנימה ולבדוק מה הכי גועש בה, זו הצטברות מרעילה ללא תוחלת.
היא רוצה לעזוב הכל ולברוח ולישון. המנוחה תעזור ותרפא הכל.
ולרגע היקומים התאחדו.
ושוב בוקר, ושוב היא מתעוררת לפני השעון, מתארגנת ומסדרת, בדיוק כמו תמיד.
חלומות ארוכים / מירי פיגנבוים
ריח מוכר לידו,
שמתפוגג לאיטו,
למה העצב מתמשך.
הוא מתהפך ונרדם לאט
חלומות
ארוכים
מתפתלים במעופו,
ואלוהים, ומלאכים,
עוטפים את גופו
מבלי לגעת בנפשו.
אמנות ה'אין' – אפשרות האיחוד הרגעי
פינת ההצדקה
היקום שאנחנו מראות.
עיצוב הוא שיקוף המציאות שאנחנו רוצות לראות. העולם היפה, המסודר, ה"נכון". זה שיביא לנו לקוחות, ימשוך קונים, זה שיראה שאנחנו "הכי" – הכי טובים, הכי מוצלחים, הכי חכמים, הכי מתאימים.
עיצוב מוצלח הוא זה שיסתכל עמוק, יקשיב, יבין ויוציא החוצה את ליבו של העסק כדי ליצור חיבור אמיתי בינו לבין הלקוח.
היקום שאנחנו רוצות.
רב-מימדיות. חלקים שונים. חיבור ונפרדות.
המורכבות שלנו, על כל פָּנֶיהָ, יוצרת עולם נפלא ומרתק. היכולת להיות "גם וגם", להבין שמותר לנו… פשוט מותר – להרגיש, לשתף, לחשוף, לבקש, לקבל.
להיות עולם שלם.
עד כמה נפרדים אצלך היקומים? עד כמה דורש היקום המקביל את מקומו? מתי הוא הכי בוער בך?
ובמה מלא הלב שלך עכשיו?
אַנַּבֶּל-לִי / אדגר אלן פו
"זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,
בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.
שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;
קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.
מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה
לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי."
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
והפעם זה לא סופו של הסיפור אלא רק ההתחלה ואז החיים עצמם. שונים מכל סרט הוליוודי, מעמתים עם המציאות ומגלים בנו כוחות שלא ידענו.
(התמונה משמאל – ויליאם טרנר, "סופת שלגים – אניית קיטור בפתח נמל", 1842)
ושם אני.
אני זוכרת לפרטי פרטים את התחושה, את הסמיכות של האוויר. הרגשתי כמו בציור של וויליאם טרנר על כל מערבולותיו הפנימיות. אני זוכרת שהאוויר עמד, שהנשימה היתה כבדה, שהפרפרים בבטן השתגעו להם… בדיוק כמו טרנר.
(אחר כך הם כינו אותו בשמות, את טרנר).
ואז הפיצוץ. פטריית אור מסמא עיניים ומשתק לב. וכאב. ובכי אינסופי.
ועוד.
והפעם זה היה כמו לטעום שיקוי כשפים ובתוכו הכל, להרגיש מובלת וחסרת שליטה וביחד עם זה מאושרת. ללכת בפסיעות זהירות על חבל דק, מעל תהום עמוקה בארץ לא נודעת ולהרגיש הכי בטוחה שבעולם.
ולהרגיש.
מאוהבת.
הכל הלם בעצמה, התחדד, הבריק.
העולם התרחב לו.
והלב שלי בתוכו, ממלא את הכל.
לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה. לרחף בשמים כמו פיה מאושרת, להתפוצץ לאלפי רסיסים של אור, לחוות ולהבין ולגלות שוב ולתמוה ולהאמין שזה אפשרי. זה באמת אפשרי.
וזה שלי.
אני ידעתי את זה תמיד, עוד לפני שהייתי אני. זו היתה משאלת לב כמוסה שהלכה והתבהרה לה עם השנים. הלכה והתעצבה, הלכה והתבגרה.
והתממשה.
אני ידעתי. ידעתי בבטן שזה מה שאני רוצה, ידעתי בכל אחד מחושיי. הרגשתי שזה חזק ממני, שזה יטלטל את עולמי, שזה יפלס לי דרך בעולם ואל עצמי. אולי הכי חשוב אל עצמי.
מאז נחלמו והתווספו עוד והלב המשיך והתרחב כשריר אינסופי, מכיל ומחכה. ממלא את מצפונו הפנימי שמורה לו את הדרך. אני? זה תפקידי. כאן אני מרגישה את המיצוי הכי פנימי והכי עמוק. את היכולת להוביל ולהיות מובלת, ללמד וללמוד, לצאת החוצה ולהתכנס בחזרה למקום הכי רך ובטוח, כמו הרחם.
ואני עדיין בהתהוות, משתנה בכל רגע. זה אתגר תמידי, מלמד ומרתק, מתסכל לעיתים אבל גם ממלא בגאווה חסרת גבולות.
כמה טוב שאני לא לבד.
כמה טוב שהבחירה נכונה, שהדרך משותפת, שההסתכלות דומה. כמה טוב ה'יש'. כמה טוב שאני לא לבד.
אמהוּת 2017.
אמנות ה'אין' – יש. הרבה יש.
פינת ההצדקה
כל יצירה היא בריאה.
יצירה היא תוצר של תהליך, מהיר או מתמשך. היא מרתקת ביכולות החיפוש שלה, בבריאה של 'יש' מ'אין', במסעה של המחשבה אל עבר המימוש.
בדרכי ליצירה אני מקבלת השראה מכל מה שמסביב לי ובתוכי ותוך כדי חיפוש הופכת אותה לניסיון-תהיה-למידה ולתוצר הסופי.
כל בריאה מרגשת.
אנחנו שונות וכמה טוב שכך. כל אחת מאיתנו היא עולם שלם, מציאות ונצח בו זמנית. לכל אחת מאיתנו יש בסיס אחר, מאווים אחרים והתנסחות שונה.
כולנו יוצרות, כל אחת בדרכה.
מה דעתך על אמהוּת? על הורוּת? זו היתה משאת נפש שלך להיות הורה?
שקט / יונה וולך
"שלח לי שקט טוב מוגן,
שלח לי שקט מענן,
שלח לי שקט ממוכן,
לשמוע שקט לא מכאן,
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה."
ומה יקרה אם נצטרך לעזוב בחפזה? ואיך נדע לקחת הכל ושלא יחסר לנו כלום? ואם תפרוץ מלחמה? אז יש מזווה ויש שימורים וערכות האב"כ מאופסנות בארון. אבל התחושה שהרגשתי כשחוויתי רעידת אדמה חלשה, אי-אז כשהייתי רק עם שני ילדים קטנטנים עדיין חרוטה בי.
תיק.
חיתולים.
מגבונים.
צעצועים.
כמה טוב שהנקתי ולא נדרשתי ל- תת-רשימה נוספת ולפחדים חדשים-מוכרים-מקועקעים בעור.
זו סוג של העברה רב-דורית. היהודי הנודד, המהגר, זה שמחפש את המקום הבטוח והמוגן.
זו קלות ההחלטה. "בלי חרטות". אלו לא מילים שמתהוות ממעמקי הנפש ופורצות את דרכן החוצה, אלו כותרות שמסתירות.
תיק.
מקום משלי. מקום להכל. להסתיר, לכסות, להיעלם בו, להחביא כדי שיהיה בהמשך.
חיתולים.
שלא נרגיש לא בנוח, שלא נחווה קשיים, שלא נישלח ביד קשה מהשגרה הנוחה.
מגבונים.
צעצועים.
להמשיך?
כשהייתי קטנה, נהגתי לעמוד מול המקרר ולהסתכל שוב ושוב ברשימות שהוצמדו אליו עם מגנט אדום ואימתני. פסים פסים של ניירות שנחתכו מדפים משומשים וממחברות שהתייתמו בסופה של שנה. רשימות לשוק, רשימות למכולת, רשימות לטיולים ובשיאן רשימות המאכלים לאירוח.
לאמא שלי היה (ועדיין) נוח לכתוב לעצמה את כל התכנונים העתידיים, לפרוט לתתי סעיפים את המצרכים הנדרשים ומתי כדאי להכין כל מעדן.
זה מה שלמדתי. זו כוחה של גנטיקה נרכשת. לטוב ולרע.
אני מקדשת את כוחן של הרשימות, משתמשת באופן יומיומי באפליקציה שמאפשרת בין השאר שמירת רשימות קודמות ושימוש חוזר (הי… אני ממחזרת גם כאן!) ומוסיפה ומתפתחת בנושא – תיקיית קניות ובתוכה רשימה לשוק, רשימה של מוצרי חלב, רשימה של מוצרי ניקיון וכן הלאה, תיקיית תיקונים נדרשים בבית מחולקת לפי חדרים וכשיוצאים לנופש או לקמפינג אני מפליאה ברשימות עם עשרות פריטים, כולל הברורים מאליהם (בא-רור שמביאים דוחה יתושים, לא?).
זו השריטה שלי ואני מודעת אליה.
בעצם, אני לא רק מודעת אליה… אני גאה בה ומודה לה. הרשימות עוזרות לי להתמודד עם חוסר הוודאות ומרגיעות אותי בשקט שמקנה לי אשליית השליטה.
"שליטה".
סדר.
ארגון.
מבניות.
יציבות.
הגנה.
לסמוך על.
אמון.
וזה מקל על הבהלה ותחושת הכיווץ וחוסר האונים והבלבול וחוסר השקט.
תיקיית חלומות זו רשימה לא כתובה. רשימה שנחשבת תוך כדי ומשתנה ומתהווה בכל רגע כמו נהר שלא עוצר, כמו יין שלא שוקט אל שמריו. רשימת מה הייתי רוצה, רשימת מה קורה, רשימת מה הדרך אל, ורשימת תודה בלי מילים.
עם שירים.
אני יוצרת. כל חיי למדתי אמנות. זו הדרך היחידה שידעתי מה לעשות בה.
איך לעשות בה.
ההגדרה שלי את עצמי כיוצרת היתה תמיד, אבל נאמרה בלי מילים, בלי התחייבות חיצונית אבל עם נאמנות פנימית כי לא היתה לי ברירה אחרת, כי רק כך הכרתי את עצמי.
זה איפשר לי להגדיר את הגבולות ולפרוץ אותם בזכות הכותרת "יוצרת", לנוע במרחבים אינסופיים, להפתיע וליצור לעצמי מסגרות תומכות ומקבלות.
להיות מיוחדת ומקורית.
בדיוק כמו שאני אוהבת להיות.
אמנות ה'אין' – המרווחים שבין שורות הרשימה
פינת ההצדקה
כל עיצוב חייב בסיס, יסודות, מבנה.
זה מאפשר למתבונן להתחבר למקום ממנו הכל נבע, לסמוך על האמת העיצובית,
כשיש את הגריד* הנכון, ניתן וכדאי למצוא את הנקודה האישית-יצירתית-מפתיעה שיוצאת בחוצפה ובהומור מהקווים המסודרים ו"טורפת את הקלפים". הגריד הוא למעשה "עמוד השדרה" העיצובי שממנו אני בורחת, אבל יודעת שתמיד ניתן לחזור אליו – ל"בסיס האם", לאזור הבטוח והמוכר שעונה על כל-כך הרבה צרכים.
בדיוק כאן רואים את ההבדל בין המעצבות השונות. לזה ניתן להתחבר.
את זה אני אוהבת.
*גריד – מיקום האלמנטים על הדף, רוחב השוליים, בחירת הפונטים, הצבעוניות ושאר ירקות, במיוחד אם זה עיצוב שחוזר על עצמו כמו דפי חוברת, עמודים באתר, סדרת אריזות ועוד.
כל נפש חייבת בהקשבה.
הקשבה לקול הפנימי שאומר, לפעמים בלחישה ולפעמים בצעקה רמה, את הדברים הכי בסיסיים שמזכירים לנו מהיכן הכל נובע. מהן אבני היסוד של הקיום שלנו, למה אנחנו הכי מייחלים.
לא תמיד זה קל. תמיד זה חיוני.
גם אתן מנשות הרשימות? סדר וארגון עוזרים לכן או מרתיעים אתכן? ספרו לי מה מאפשר לכן ביטחון ושקט…