איך זה שכוכב / נתן זך
״איך זה שכוכב אחד לבד מעז.
איך הוא מעז, למען השם.
כוכב אחד לבד.
אני לא הייתי מעז.
ואני, בעצם, לא לבד.״
היא ישבה על הספסל מחוץ לחדרה. רוח קלילה העיפה עלים שנשרו, לא מסונכרנת עם מנקי הרחובות.
חשוב להקפיד ולחבוש את כובע הצמר, היא חשבה לעצמה, החורף מתקרב והקור חודר לעצמות. היא זכרה ימים בהם עטפה טוב טוב בשמיכת טלאים, עבודת יד כמובן, את כל התינוקות החדשים שהגיעו.
הרגישה תורמת.
הזכרונות קצת מתבלבלים לה, המילים קצת מסתבכות, אבל התמונות חדות מתמיד.
היא רק לא יודעת להתאים אותן לאנשים הנכונים…
כשתינוק חדש נולד הוא מביא איתו את הפלא והפליאה. הוא מסתכל במבט חודר, לא יודע שבתחילת דרכו ליוותה אותו ידה שלה, מכוונת לחיים, מאתגרת במציאת ההורים המתאימים ומסירה ממנו את הידע שהביא איתו, לוקחת אותו בליטוף.
היא זוכרת אותם בתמונות, כולם יפים, כולם מיוחדים, כולם מישירים מבט.
אבל תינוק אחד היא זוכרת במיוחד.
שכחה איך קראו לו לפני ומה השם שבחרו לו הוריו, שכחה מאין הגיע ומה עבר בדרכו, אבל זוכרת את המבט השונה, מבט שכמו אומר – עצרי רגע, חכי. אני לא רוצה לשכוח מי הייתי, אני לא רוצה לוותר על כל הידע.
עשי עמי חסד קטן והשאירי לי את הזכרונות.
היא התלבטה, לא הדריכו אותה למקרים כאלו. יש שגרה שהיא צריכה לדבוק בה, לא לאפשר שינויים וחריגה מהגבולות. היא לא קראה מעולם על מקרים כאלו בספרות המקצועית ופחדה לקחת את האחריות וההחלטה.
אבל משהו במבט שלו לא נתן לה מנוח.
היו לה חמש שניות קצרות לקבל את ההחלטה.
חמש שניות שלרוב עברו בליטוף, נשיקה ושליחה לדרך החדשה.
היא עמדה מולו תוהה, השניות נמשכו כנצח ובסופן החליטה לאפשר. משהו שונה קורה כאן, היא אמרה, לא שמה לב שדיברה בקול. נישקה ובירכה, אך לא קירבה את ידה אל התינוק, לא ליטפה ולא כיוונה את דרכו.
במקום אחר ובזמן אחר, הגיח תינוק חדש אל אוויר העולם. הוא לא בכה כרוב התינוקות ונראה מבין כל מה שקורה סביבו.
ולאמא אחת ולאבא אחד זלגה דמעה והלב נמס.
ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.
אמנות ה'אין' – בריאה של 'יש' מ'יש'.
פינת ההצדקה
בראשית
אני יושבת מול המחשב או מול הדף, והוא לעולם לא יהיה דף חלק, לבן, ריק. אני מגיעה עם מטען עיצובי-רגשי-אמנותי גדול, מאושרת לקבל מאחרים ונרגשת להעביר הלאה, לאחר עיבוד, פעימות של אושר צורני, עושר הבעתי ומכלול מלא של חיבור (לעיתים אפילו ללא מילים), ביני לבין הלקוח.
זכרונות של התבוננות, עצמת התחושה של פליאה למול יצירה, התרגשות הגילוי.
מסע
לא את כולו אנחנו מכירים, מעט ממנו אנחנו זוכרים. נהרות ההרגלים מסיטים אותנו מלהישיר מבט במי שאנחנו, אמונות וקבעונות חברתיים שממסכים כל תחושה וכל אמת.
העונג והאימה שבהיזכרות.
מה לקחת איתך מפעם? עד כמה זכרונות העבר שלך או של אלו שלפנייך משפיעים על מי שאת היום?