ימים לבנים / לאה גולדברג
״ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה.
שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר.
חלונות פתוחים לרווחה אל תכלת דממה.
גשרים ישרים וגבוהים בין אתמול ומחר.״
אחד כזה, של אחרי יומולדת.
של תהיה והתבוננות והתלבטות. של ערב קיץ לכאורה (זה לכאורה רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן), סוג של מעבר מרגש שמחליק בין מה שהיה למה שהווה.
ואיך שהסתכלתי פעם ואיך שעכשיו אני כבר לא.
ועזות ההליכה והתנפצות השכרון והזיוף המנצנץ.
החיבור בין מי שאני היום לבין מי שהייתי פעם והעברת החוט הזו, הלוך וחזור, בין רבגוניות הדמויות רוקמת בי שביל רחב מאוד של תחושות ונקודות מבט.
אני היום בזכות הגלגולים מלאי הצחוק בדשא, בזכות ההליכה החשופה בין ליטופי עלי האספסת ובין דקירות שלפי שיבולים.
אני גדלה ומתעצמת כמו כדור קש שמתגלגל במורד הגבעה.
אני מתפרקת כשהוא פוגע בסלע.
אני חוזרת ונבנית כשהרוח מתחזקת.
ושוב.
ושוב.
לפעמים הרוח מסיטה לכיוון אחר, אבל הגלגולים ממשיכים בדרכם. ויתרה מזו – אין סוף. אין משהו או מישהו שיעצור את ההמשכיות של התנועה והשינוי. גם לא המוות, כי (מעבר לגלגולי החיים) התנועה שלנו יוצרת אדוות אצל אחרים, גלי רוח המסיטים אותם לדרכים אחרות וכך הכל ממשיך.
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" – לחצו לשמיעה
פעם העבר היה מורכב מדמעות שזלגו באילמות חסרת כֹּל על נייר זכוכית, יותר מזה פחדתי. התקדמתי צעד אחד בודד קדימה ושניים ענקיים אחורה, סוככתי על עצמי מעצמי ולא הסכמתי להכיר, לא הסכנתי להתבונן.
אין לי פנס שמתווה דרך מוארת וברורה, יש ירח שמגיח מאחורי ענני סערה ומראה לי איפה אני עכשיו, כרגע.
ושביל שבורא את עצמו בכל דקה מחדש, כובש חלקות חדשות ומתחבר למקומות מוכרים. מתלבט, תוהה, מתנדנד בין רצון וכמיהה לבין פחד.
ועוצר.
וממתין.
ונושם.
וחלון שנפתח אל תכלת דממה.
וחמדת התנועה וקדושת השינוי ומתינות ההתבוננות.
והנינוחות שהגיעה עם הגיל.
מזל טוב לי.
אמנות ה'אין' – "אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו הנהר" (הרקליטוס)
פינת ההצדקה
ניראות מותאמת
עיצוב שנשאר סטטי, מקובע, מקדש אהבות ילדות מבלי לקבל את תובנות הבגרות הוא עיצוב שלא יחזיק לאורך זמן ולא יגרום ללקוחות להתחבר לעסק. השינוי לא חייב להיות דרמטי או קיצוני, אלא להתכתב עם הצרכים כפי שהשתנו עם השנים.
התבגרות מושלמת
לפעמים אנחנו מפחדות מהשינוי, מפחדות להודות שהגיע הזמן לדרך חדשה, ליצירה שנובעת מהתבוננות עמוקה ולמידה של מי שהיינו עד עכשיו ובהחלטה על אמירה אחרת, בוגרת, אמיצה.
וזה בסדר. כל דבר בעיתו.
מאמינה בשינוי או מעדיפה להיאחז בהרגלים הבטוחים והשגרתיים?
במה את שונה ממה שהיית כילדה? היכן צמחת? מה השארת מאחור?